בקיץ האחרון עברתי דירה עם משפחתי מאזור המרכז לטבעון. בחרנו לעבור למקום ירוק יותר, קרוב יותר לטבע, מוקף יער. היוזמה לשינוי המשמעותי הזה נבעה מתוך דחף שלי, ולא תמיד ידעתי לענות למה.
האם עברתי לכאן רק בשביל שלילדים יהיה טוב וזו בעצם הקרבה? האם כעת, כחודשיים אחרי המעבר אני שלמה עם המהלך?
ידעתי שאת היצירה הזו אעשה כאן, בואדי שמאחורי הבית. דרכה אוכל אולי לענות על השאלות הללו, ולחזק את הקשר עם המקום הזה.
אני לא כאחד העצים ביער הזה. טרם הכתי שורש עמוק באדמה. אולי אני יותר דומה למטפסים שמשתרכים סביב הגזע, מתפתלים בענפים בחיפושם אחרי אור השמש. המשיכה לשרכים המטפסים, היא שמביאה אותי לבחור בהם כחומר גלם. ביניהם אני יכולה להתנתק לחלוטין מהבתים הגובלים בואדי, ונדמה שאני באיזה ג'ונגל פראי, מבודדת וחופשיה. השיחים הללו יוצרים משחק של אור וצל, ומעמיקים את גווני הירוק של היער, הצלליות מרצדות והכל מתעורר לחיים.
מקרוב גיליתי שהצמח המטפס הזה הוא בעצם חבר מוכר. בטיולנו האחרון ביער עם ילדיי, בתי אספה את העלים הללו שצורתם לב והביאה אותם הביתה. את אחד הלבבות הנחתי, ממש לפני ימים ספורים, על הכרית של בן זוגי, כשלא ישנתי בבית, וכך איחלתי לו לילה טוב.
החוט האדום מעורר מחדש את העלים לחיים, והפעם בתפירה אשזור אותם לשרשרת שתתלה כאן בין העצים.
כך הצמחתי אני שרשרת, כאחד הצמחים כאן, וכך אני חוגגת את אהבתי ליער הזה ומשאירה לו את היצירה הקטנה הזו כעדות לאהבה שמתפתחת פה.
מי יתן ויום אחד אכה שורש ואעמיק את הקשר למקום לו אקרא בית בלב שלם.
