תהליך פיסול אבן בשלבים / גליה אלעד

הגיעה אלי אבן, לא הרגשתי אליה לא אנטיפטיה ולא סימפטיה. ברגע שהפנמתי שהיא "שלי" גיליתי כלפיה סימפטיה. אני אוהבת סימנים, אני אוהבת לראות את סימני הדרך והעבר על החומר. האבן נראתה לי מושלמת כפי שהיא, אבל קיבלתי משימה לעבוד איתה ובמשימה חבויה מתנה.
להחליק ולשייף… לא משהו בנטייה הטבעית שלי, ובכל זאת, התחברתי.  עוד אין כיוון, יש בעיקר תנועה של הגוף וקצב. תנועה לא ממוקדת, חופשיה לכל הכיוונים.
הדרך החדשה של האבן ושלי מתחילה לגלות כל מיני צורות שמביטות בי. האם זה מבט רגעי, כמו ענן שיחלוף? מתי יגיע המבט שייבחר להישאר באבן ובתוכי?
התחושה היא של בעבוע פנימי, חומר דחוס שמחפש לפרוץ את גבולות המיכל  שלו. נוצרה נקודת אמצע וממנה אני מזהה שתי דמויות נפרדות וכמשל העננים הן מתחלפות בדימוי של ארבעת חדרי הלב, מפוצלים, אחד החדרים מתנפץ.
לקחתי פטיש ובאופן ממוקד פירקתי לו את הצורה. מזכירת הריסת בניין  ממוקדת ומתוכננת. פחדתי אך העזתי. נוצרה תחושה עמומה. לא הבנתי מה עשיתי ומה נוצר.
הרגשתי אי נוחות. הרגשתי שזה לא מספיק. יש בי צורך יותר עמוק שלא  בא על סיפוקו לפרק בכדי שיתגלה משהו חדש, עמוק ומספק. שוב לקחתי את הפטיש. הפעם נוצר משהו מספיק מכוער בשביל שארגיש שהוא יפה. זיהיתי שנוצרה רחם חשופה.
בשלב הבא, במעבר יותר חלומי, אולי כי הוא קרוב להווה ויותר טעון רגשית,  מתוך ארבעת הצורות המנופצות ומתוך הרחם, נולד לב. לב כמו שאני אוהבת. מספיק מכוער בשביל להיות מספק ויפה.

אתגרים שעברתי בדרך:

• אתגר אמונה – האמונה בדרך נעלמה וניגלתה אליי כל פעם מחדש, האמונה שאם אלך בדרך בכוונה טובה אגיע לתשובות ולדיוק.
• אתגר סביב שאלת היופי – מה יפה בעיני ולמה יש בי פן שבז ליפה … חומר למחשבה ולעבודה.
• אתגר סביב היכולת להיות נוכחת ולהביא את עצמי בריכוז ועם כוחות רצון ליצור.

כמו כן למדתי על עצמי שאני אנטי ממסדית ושאף אחד, גם לא המורה, יכולים לגרום לי לאבד את האינדיבידואליות שלי ואת הבחירה שלי כל פעם מחדש ללכת במה שנכון לי (מבללי להתבלבל בין זה לבין קושי להתמודד עם מה שלא נוח לי). למדתי שבשלב בו אני נמצאת, כאשר קשה לי להיות נוכחת, עבודה עם מוזיקה ותנועה עוזרת לי לגייס את כוחות החיים והרצון שלי ולשנות בחוויה בשמחה.