"הטוב, התענוגות וההצלחה, שאדם מוצא במעשי ידיו, יש לפעמים שהחומר שלהם הוא חומר גס ופניהם פנים קשים, אבל הצער הוא הרך והענוג ביותר הנמצא בכל דבר שנוצר. אין לך שום דבר במלוא כל העולם הרוחני, שלא יניע אותו המכאוב בהלמות דפקו הנורא, ועם-כל-זה הוא ענוג ורך מאוד. הֶעָלֶה הדק של הזהב הרוטט, המשֻוקד יפה יפה, ואנחנו משתמשים בו כדי לָמֹד על ידו את נטיותיהם של הכוחות שאינם נראים לעין, – אפילו העלה הדק הזה ירָאה בעינינו עב ביותר, כשֶנַשווה אותו אל דקותו של הכאב. הצער הוא מין פצע, שמתחיל לזוב דם תיכף ומיד כשתיגע אליו איזו יד, שאינה ידה של האהבה. ואפילו כשתמשמש בו ידו של האוהב. אלא שהמשמוּש לא יהיה מתוך מכאוב. בכל מקום שיש צער, שם לפנינו אדמת קֹדש. יבוא יום ובני-אדם יבינו זאת. אבל עד לשעה זו אין הם יודעים כלל את מהותם של החיים". (אוסקר וויילד "ממעמקים")
העבודה בדמויות הינה חלק ממערך גדול של עבודה אשר שמה הכללי הוא: "טיפול בארגז חול". טכניקה טיפולית זו, העבודה בדמויות ללא המצע של ארגז החול, משמשת למצבים אשר בהם מתבקש בירור נוקב כאשר עולה קונפליקט או מצוקה בקשר עם אדם אחר: בעל, ילד,הורה או אפילו מטופל, במקרה של הדרכה.
העבודה בדמויות מבוססת על "הזרה" של החלקים הפנימיים בתוכנו אשר התגבשו סביב הפצע הפנימי. ההזרה (הפיכת הפנימי לחיצוני, לזר) מאפשרת לנו לעבור תהליך של התבוננות תוך כדי חווייה נפשית פעילה.
הדמויות שייבחרו מגלמות חלקים פנימיים גם של עצמנו וגם של האחר.
הפצע הפועל בתוכנו מותיר אותנו לא חופשיים. התגובות שלנו בסיטואציה בהן הפצע פועל ניכפות עלינו מתוך כוחן של הישויות הפועלות בתוך הפצע, ישויות אשר מטרתן היא להרחיק אותנו מהחופש ולקיים שוב ושוב רצף של ,תגובות היוצרות הקלה זמנית ולמעשה מנכיחות ומעמיקות את הכאב ואי ההרמוניה בין בני האדם.
בשלב הראשון , השלב שבו אנו מופעלים ע"י הפצע, אנו חיים עם שתי תנועות נפש עיקריות:
- כלפי פנים מתפתחת פעילות מוגברת של הגוף האתרי המבקשת לשמור על ההרמוניה הפנימית ולכן מכחישה את הפצע ויוצרת תחושה אשלייתית המתבטאת בהתנשאות כלפי האחר ויצירת חוויה כוזבת: "אני טוב".
- כלפי חוץ מתפתחת רגישות מוגברת של הגוף האסטראלי המבקשת להגן על מה שהגוף האתרי "השיג" ולכן יוצרת מתקפה ודחייה של האדם האחר: "האחר רע".
(למשל: "אני עושה הכל בבית והוא לא עושה דבר": "הילד שלי משקר ואני לא יכולה לסבול את חוסר המוסריות הזו" וכד)
העבודה
במעמקים חיה המצוקה העמוקה של האדם הנושא בתוכו את הילד הכואב. הוא ניצב שוב ושוב, חסר אונים, כאשר הילד בתוכו, מבועת ומבקש לשרוד, עושה את הדבר היחידי האפשרי – סוגר את ליבו.
בעבודה עם הדמויות אפשר לצעוד בשבעה שלבים שיכולים לעזור למטפל במהלך הטיפולי:
1. זיהוי הבעיה – בשיחה המקדימה אנו מאתרים את המצוקה הקונקרטית. הזיהוי וההנכחה של קושי ספציפי שמתעורר ביחסים עם אדם אחר. למשל: "העצלנות של בתי מעלה בי תוקפנות. אני לא יכולה לקבל אותה": "המחלה של בעלי מעוררת בי ביקורתיות. אני לא יכולה לתמוך בו". וכדומה.
2. חקירה – החקירה נעשית כאשר אתה מתחיל להתעניין באותם כוחות נפש אשר משתתפים בקונפליקט. החקירה נעשית לגבי שני הנוגעים בקונפליקט.
בעבודה עם הדמויות זה מתבצע ע"י בחירה בשלוש דמויות שמייצגות חלקים בי, ושלוש דמויות שמייצגות חלקים באחר.
העבודה נעשית על שולחן ריק. היא מתחילה בהעמדה של הדמויות. המטופל מציג את הדמויות האחת מול השנייה כך שנוצר ביניהן מרווח. ומספר על כל אחת מהדמויות.
3. תנועה – המטפל מבקש מהמטופל להניע את הדמויות ללא מילים. המטופל מתחיל ליצור את הזירה הנפשית של הקונפליקט: התנועה הזו יוצרת שיח פנימי בנפשו של המטופל ומפגישה אותו עם החלקים הפנימיים שהתקבעו. אבל שלא כמו בחיים, יש פה מציאות של מתבונן. לא רק פגיעות נפשית חד צדדית, אלא התבוננות בשני בני אדם מורכבים.
מתוך הקיפאון הזה מתחילה תנועה פנימית. התנועה מתגברת ומשתנה לצלילי ההכרח של השיח הזה.
כל זיע, כל ניע של אחת מהדמויות משמעותי וגורר תגובה של הדמות האחרת. השקט והמחוייבות הפנימית לאמת יכולים לפתוח מרחב של עבודה שלעיתים קשה לגעת בו בסיטואציות אחרות.
התמונה שמתארת כיצד החלקים השונים שבאדם, ה'פרסונות', נערכות בעת המפגש עם האדם האחר מתחילה לנוע.
כאשר התמונה החיצונית נעה, נעים גם חלקים פנימיים. המטופל יוצא מן התבניות שלו ומגלה אפשרויות חדשות בתוכו.
4. בניית תמונה חדשה – כתוצאה מהתנועה נוצרת תמונה חדשה. התמונה הזו תחשוף, בד"כ, את החלקים שניסינו להסתיר מעצמנו. אותם חלקים עיצבו את הפצע:
החולשה, ההתמסרות, האמון – כל אלה איכויות נפשיות שאנו מביאים עמנו לעולם כילדים רכים. ילדותנו והמפגש עם העולם, מלמדים אותנו שהתמסרות ופגיעות כרוכים בכאב עז. הצורך להגן על המקום הפנימי הענוג ביותר, יוצר אותה היערכות פנימית אשר מאפשרת לנו לשרוד כילדים, אך יוצרת את חוסר החופש כמבוגרים. (חוסר חופש משמעו שהתנהגות מסויימת, רגש מסויים, עולים באופן תגובתי-כפייתי).
בניית התמונה החדשה משחררת, פעם ראשונה, את הדחף הכפייתי להגן, ופותחת לפני רוחנו את האפשרות לחיות עם אותם חלקים מוסתרים ומוכחשים. הנפש, פוגשת אפשרות של חופש. נוצרת הקלה והמרחב הפנימי משתחרר.
5. תובנה – המהלך החיצוני-פנימי הזה מוליד תובנות חדשות. אנחנו מתבוננים כיצד הונחינו ע"י הקולות הביקורתיים של הורינו, כיצד נפגענו מכך שלא ראו אותנו עד לעמקי נפשנו, שלא התעניינו בנו, שהכחישו חלקים מעצמיותנו. וכיצד למדנו לעשות את אותו הדבר, ובהצלחה יתרה כלפי עצמנו וכלפי אחרים, בהמשך דרכנו.
6. לקיחת אחריות – כאשר אנחנו רואים כיצד השלכנו על האחר את הפצע שלנו, כיצד ניסינו להגן על עצמנו כך שסגרנו את ליבנו למצוקה של האחר, אנחנו מבינים שהריפוי מתחיל בלקיחת אחריות. לקחת אחריות משמעה שהתביעה שלנו אינה מופנית יותר לאדם השני, אנחנו לא מבקשים שהוא ישתנה, אלא מופנית כלפי עצמנו. כלפי המחוייבות שלנו להשתנות.
7. בניית חוזה חדש עם החלקים הפנימיים שלנו – אותם חלקים בתוכנו שגייסנו לטובת ההתגוננות יכולים לשנות את תפקידם. החכמה שלנו שהתגייסה כביקורתיות יכולה לחזור לתפקידה המקורי: חכמה והתבוננות שלא מתוך שיפוט. העוצמה יכולה לוותר על התוקפנות ולהיות הקול הברור בתוכנו אשר משרת את האמת וכן הלאה. הפצע השתמש בכוחותינו כדי להילחם. האפשרות לחיות בשלום עם החלקים החלשים בתוכנו משחררת אותנו לריפוי ואהבה. זהו תהליך של בניית חוזה חדש כאשר אנחנו עוברים דמות-דמות ומזהים את האופן בו היא יכולה לפעול מתוך חופש.
ההתערבות של המטפל
בחלק הראשון של התהליך המטפל נמצא כדי לסייע במקומות תקועים. הוא יכול לעודד השתהות או תנועה. לפי הצורך. הוא יכול לבקש מהמטופל לתאר את ההתרחשות כדי להעמיק ולחדד את התמונה.
החל מהשלב החמישי נדרשת האקטיביות שלו בעזרה של הבנת התמונה החדשה ולקיחת אחריות. גם התובנה ובניית החוזה החדש זקוקים לתמיכתו.
עבודה שכזו פותחת, מבהירה וחוקקת בנפש את הדחפים הפנימיים כדמויות ממשיות הפועלות בתוכנו. אך היא זקוקה לתירגול מתמיד מחוץ לחדר הטיפולים והמטפל יכול לעודד תירגול זה. לראות שוב ושוב את "מצב הנמר" בתוכנו ואת היכולת שלנו והאחריות שלנו להכיל את הנמר ולא לשלוח אותו לאחר.
הדגמת עבודה:
נועם רוצה לעסוק במצוקה שלו שמתבטאת כל אימת שאשתו חלשה ולא יכולה לתמוך בו. התגובה שלו למצבים אלו היא כעס גדול עליה וזעפנות.
אני מבקשת מנועם להביא דמויות, מתוך אוסף הדמויות על המדף.
אלו הן הדמויות שהוא מביא לעצמו: דמות שלווה מתבוננת, נער מקופל בכאב ותנין מאיים.
לאשתו הוא מביא דמויות אלו:
אלו הן הדמויות שהוא מביא לעצמו: דמות שלווה מתבוננת, נער מקופל בכאב ותנין מאיים.
נועם מציב את התנין מול הילדה בעריסה ומאחוריו הנער הכואב. זוהי הסיטואציה עימה הגיע לטיפול. הכאב שולח את ה"תנין" לאיים על הילדה חסרת האונים. (זהו הסמל למצב החולשה בו נמצאה אשתו).
אט אט מתפתח הדיאלוג בין הדמויות.
דמות האדם השלו אשר בתוכו מגיעה כדי לעזור.
זה לא מספיק לו והוא מצרף את דמותה המיטיבה של אשתו ומעמיד אותה מאחורי דמותו. מחזק את הזוגיות. מפנה את התנין והפצוע למול הדמויות הללו. החלק הבוגר בתוכו יכול להתבונן בחלקים הכואבים והכועסים. אך הוא עדיין צריך את התמיכה של אשתו בתהליך הזה. עליה לתמוך בו. ודמותה היא, החלשה, עדיין נשארת ללא מענה ותמיכה.
בשלב האחרון של העבודה הוא מרגיש חזק יותר מבחינה פנימית ו"משחרר" קצת את "הדמות הנושאת את הלב" ומזיז אותה בעדינות אל בין שתי הדמויות הפצועות. הוא מקרב את המלאך ויוצר נשיאה משותפת, לקיחת אחריות ללא האשמה .
בשיחה, לאחר העבודה, הוא מספר על הנער הפצוע בתוכו, הנער שנקלע למצבי בדידות ומצוקה בפנימיה. השיחות בטלפון עם אמא היו מקור הכוח שלו וכאשר אמא לא היתה פנוייה עבורו, הוא היה עושה "ברוגז" וזועם עליה. ראה את הקשר בין חוסר האונים לבין התוקפנות. עתה הוא מעביר את אותו שיח לא חופשי אל היחסים עם אשתו. ראה שיש בו גם חלק בוגר, אשר לא היה בגיל ההתבגרות, אשר יכול להכיל מצבי מצוקה אלו ולא ל"השליך" אותם על אשתו. יצר חוזה חדש בין הנער הפצוע לבין דמותו הבוגרת: "אני אקשיב לך ואגן עליך".