פרוייקט אנדי של רינת שטרום

שם העבודה: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"

פרוייקט שהוגש  על ידי רינת שטרום, תלמידת "טיפול באומנות שער לנפש" שנה ב'.

הנחיה לפרויקט:

העבודה מבוססת על דרך עבודתו של האמן הסביבתי אנדי גולדוורת׳. אמן בריטי אשר מפסל בטבע בחומרים טבעיים שהוא מוצא בסביבה בה הוא יוצר את העבודה. היצירה בעבודותיו של ״אנדי״ מתהווה תוך כדי התכתבות וקשר עם הסביבה ואנדי מתעד את היצירה ושלבי העבודה צילומית לאורך התהליך כולו. תיעוד העבודה הרבה פעמים נמשך לאורך זמן והוא מתייחס לאופן שבו היצירה משתנה דרך המפגש עם תנאי מזג האוויר המשפיעים עליה ואלמנט האור ⚡.

(שימו לב ש״אנדי״ משתמש רק בחומרי המקום ללא תוספות או חומרים מלאכותיים).

1.      צפו בסרט שנשלח בקישור הבא:

2.      בהשראת ״אנדי״ צאו לטבע לגלות מקום בו תפסלו עבודה מחומרים הקיימים במקום תוך כדי התכתבות עם הסביבה בה העבודה מפוסלת.

3.      את העבודה תעדו צילומית באופן תהליכי בשבעה שלבים, 7 תמונות אותן תציגו בפני הקבוצה.

4.      לתיעוד התמונתי צרפו תיעוד טקסטואלי המסביר את העבודה, התהליך הרגשי שעברתן והאופן שבו העבודה משפיעה ומתכתבת עם סביבתה.

שימו לב ש״אנדי״ משתמש רק בחומרי המקום ללא תוספות או חומרים מלאכותיים.

עבודה בשבעה שלבים:

הייתי בהתפעמות מהטבע והיצירה אחרי הצפיה בסרט על עבודתו של אנדי גולדוורת'. היכולת היצירתית שלו לחשוב ולהוציא דברים כל כך יפים, ומיוחדים שמתכתבים עם הטבע. זו בריאה בעיני, זו יצירתיות אמיתית. מִדַבר אחד שקיים, עושים דבר שני ולמעשה נוצר השלישי – דבר שלא היה שם קודם אבל הוא שייך, הוא נכון, והוא חלק מהדבר הראשון והשני. התהלכתי ימים במחשבה, מה אני אעשה, ואיפה אני אעשה. האיפה? ליווה אותי הרבה. יש חשיבות מרובה למָקום. כל דבר שחשבתי עליו היה נראה כהדהוד קלוש של הדברים "של אנדי". רגש של תסכול התהלך לצידי…..

מסיבות אלו ואחרות קראתי במקביל את "ידע האדם" של שטיינר. שם נשאלה שאלה: "מה היה קורה עם הטבע לולא היה בתוכו אדם?" זו שאלה ששאלתי את עצמי מספר פעמים, בעיקר כשהרגשתי שהאדם הורס את הטבע. מבחינתי התשובה האינסטינקטיבית הייתה שהטבע היה הרבה יותר יפה, כנראה שהיו הרבה יותר זנים של חיות, צמחים ומינראליים.  יופי הבריאה היה נשאר לא הרס, בתולי ומקסים. למעשה לאחר שאלה זו שעלתה מהספר, פעם ראשונה חשבתי על הנתינה של הגוף הפיזי שלנו עם המוות לאדמה. מה המשמעות של נתינה זו? נפרדנו מהנפשי, נפרדנו מהרוחי. האדמה מקבלת את גופנו לתוכה. האם בעקבות זה מתקיימת אבולוציה לאדמה? נתן להסתכל על זה כדשן לאדמה אבל אם נשתקע במחשבה, שהאדם כשנולד כילד, גופו משתנה במהלך החיים. משהו קורה לגוף הפיזי. הגוף שלנו עובר התמרה כתוצאה מזה שהנפש והרוח חדורות בו. ולכן, נתן להסתכל על זה שהאדם מוסר את גופו לאדמה בצורה שעברה התמרה. והאדמה מקבלת מהאדם חומר, כוחות, איזשהו סובסטנס שונה, מעין טפטוף רוחי מהרוח אל הפיזי. הבנה זו שהאדם מוריד משהו מהרוחי אל האדמה,  מי יותר ומי פחות השאירה עלי רושם עצום…..פתאום ראיתי מה אני רוצה ליצור…ידעתי שזה הדבר. איך האדם מתמוסס אל תוך האדמה. גוף שמוחזר לאדמה וכל המינראליים מתמוססים לתוך האדמה.

עד שלא מצאתי משהו שיושב לי טוב, הרגשתי שאני מהלכת במקומות לא נכונים. עכשיו ידעתי שזה מדויק לי. עכשיו היה עלי להוציא מהכוח אל הפועל.

היה לי קושי עצום בבחירת מקום לעבודה, לא הרגיש לי טוב להיות ביער לבדי לעשות את העבודה שרציתי לראות מתפוגגת. להשאיר אותה לבד….רציתי לשמור עליו לחזור אליו, וחוץ מזה משהו הפחיד אותי בלהיות לבד ביער. אחרי הרבה מחשבות, והתלבטויות החלטתי להיות קרוב במקום שאני יכולה לעשות את זה כמו שצריך. מקום שיהיה לי אינטימיות עם הדבר ואוכל לחזור, לשמור. מצאתי חלקת אדמה קרובה לגדר של הבית. אדמה לא "נגועה".

סידור וניקיון, ה setting  הנכון. ה setting  "הנכון" היה חשוב לי. נכון מצאתי מקום, אבל עכשיו ישבתי שם וזהו….לא מתחילים, לא עושים כלום עדיין. רק אני והמקום. שומעת את הציפורים, שומעת את העצים. רגע לפני שהיא תבוא…..ואז התחלתי לנקות את המקום, להכין אותו. הזכיר לי קצת קינון סביב הדבר. כמו לפני לידה של הדבר, לסדר, לנקות להכין אותו לפני שהולד מגיע….

התחלתי ליצור. חשבתי לצייר אותה קודם. אבל ברגע שמצאתי את המקום הנכון, כבר ידעתי מה צריך ולא היה צורך בעוד משהו.. בהתחלה עדרתי קצת, ועבדתי עם כלי עבודה. ואז התחלתי לפסל עם הידיים. את הרגליים. קודם רגל אחת, ואז את השנייה ועומק. וכבר עברתי לחלקים עליונים יותר בגוף. מדייקת כל הזמן את הפיסול. באיזור הראש, כתפיים, התחילו הרגשות למלא אותי. לאט לאט מסתנן רגש של משהו חי. ותוך כדי עבודה אני מרגישה את זה מתחייה לי מתחת לידיים. דבר אמיתי, דבר עצוב, מתחייה לי בתוך האדמה. קצת מבהיל קצת עושה הרגשה טובה. ואני חוזרת לכל הגוף. מרגישה אהבה לדבר שנוצר כאילו היא אני? אולי מישהי אחרת?

התבוננות, אני מרגישה הרבה אהבה זורמת ממני אל הדבר אל הדמות הזו ששוכבת אל האדמה. מתחילה להיות שקיעה, הצללים של השמש מגיעים אל "החברה" שלי. מאוד יפה. מרגישה שזה ממש מתחייה לי, מרגש. קשה להסביר את זה. אני רואה את האישה הזו, בפרטים. רואה את האישה הזקנה שמוטלת שם, עניים עצומות, שיער אפור, מאוד עצוב לי. בוכה. הרגשתי מחוברת אליה. לֶמה היא באה אלי? מה היא רוצה להגיד לי?

לעזוב, בכל התהליך שאלתי את עצמי המון פעמים, מתי זהו? מתי להפסיק? מתי לסיים? אפשר להמשיך ולשפר עוד ועוד.  עד שמתגבשת ההחלטה זה מה שזה ואת זה אני מביא!  קושי שמלווה אותי גם מהציורים. עוד קשה לי למצוא בחיי מה זה הקושי להפסיק….. אולי זה קשור לספק…. הספקות שמלווים אותי כשהדבר לא מושלם. והחיפוש אחר המושלם…אחרי לבטים, לא רוצה לעזוב, כן כבר מוכנה לעזוב, זהו אני הולכת אני משאירה אותה ואני אבוא שוב מחר.

לחזור, בהתחלה, חזרתי ובדקתי מה שלומה? פתאום חשבתי שאם מישהו יעבור ויראה את זה הוא עלול לפחד. זה נראה קצת אמיתי. הבנות באות וממש מתרגשות….יניב מפחד. הולך. לא רוצה לראות….ואני דאגתי שמא זה יהרס, יבוא כלב ויהרוס. רוחות, גשמים……חזרתי הרבה פעמים. וגם הנחתי להרבה ימים. אבל היא עדיין פה. מתפוגגת ונמסה לאט לאט לתוך האדמה. נראה שגם הכלב ביראת כבוד ולא נוגע…..ממש כמו האדם, זה קורה לאט לאט המסירה לאדמה…..